אופת העוגות מקיגאלי/ גייל פארקין

 

אנג'ל, שהגיעה מטנזניה לרואנדה בעקבות עבודתו של בעלה, היא אופת עוגות מקצועית. בכל פעם שמישהו משכניה או מכריה מעוניין להזמין עוגה, היא שופתת קומקום לתה, מזמינה אותו להתבונן באלבום התמונות של עוגותיה, ולבחור משהו דומה. אנג'ל מקפידה להתאים את העוגה למקבל, ולכן חוקרת קצת את המזמין - איזה צבעים המקבל אוהב, מה התחביבים שלו, לכבוד מה החגיגה וכד', וכך לומדת להכיר את שכניה ואת רואנדה.

רואנדה היא ארץ אומללה שמחלימה ממלחמת אחים נוראה, שבה קמו תושביה ורצחו את שכניהם, רק בגלל שהשתייכו לשבט אחר. אנג'ל יודעת על כל זה, כמובן, אבל לקרוא בעיתון או אפילו לראות בחדשות, זה לא כמו לשמוע את הסיפור מסופר מפי אישה שניצלה ממוות בטוח, רק בגלל שיצאה לכמה שעות מביתה. לכל שכניה של אנג'ל, גם אלה שאינם רואנדים, אלא זרים שעובדים או מתנדבים ברואנדה, יש סיפור עצוב, ובכל זאת, הם אינם עצובים, אלא מחפשים בכל כוחם סיבות לשמוח.

גם אנג'ל עצמה, שמגדלת יחד עם בעלה את חמשת נכדיה, לאחר שבנה נרצח ובתה מתה גם היא, שומרת על מצב רוח טוב. היא מדחיקה את מה שמעיק עליה ומציגה חזות אופטימית. אנג'ל עובדת קשה לפרנס את משפחתה, אבל נהנית שעבודתה עוזרת לשמח אנשים. היא לא מסתפקת בכך, ובגלל קשריה והיכרויותיה הרבות, היא משדכת בין זוגות, עוזרת לעניים, מתווכת באימוץ של ילד יתום ומשיגה חסויות עבור חתונה של בני זוג משני שבטים יריבים.

הסיפור מסופר מנקודת מבטה של אנג'ל, אך לא בגוף ראשון. בין הסיפורים אפשר לראות את הדמות של אנג'ל גדלה ומתפתחת ואת התהליך שהיא עוברת, מהדחקה להתפכחות. אנג'ל היא דמות לחיקוי, בהיותה יזמית, אשת עסקים ואופה מוכשרת וגיבורה מרתקת - אמנם צנועה, אך תמיד משיגה את מה שהיא רוצה. היא הפכה את התפקיד המסורתי של אשה, מאכילה ומנחמת, למקור פרנסה ועזרה לקהילתה, והיא מתחזקת ומתעצמת מפרק לפרק. הספר כתוב היטב ומסרים של העצמה נשית והשראה שזורים בין שורותיו, מבלי לצעוק זאת במפורש. יש בו פשטות תמימה, ולמרות שהמאורעות שמסופרים בו נדמים קטנים ולא חשובים, הרי שיחד הם יוצרים אמירה על מקום, תקופה ותרבות.