לא מאמינים למקרא עיניכם? הנה הכתבה.
הזדעזעתם מספיק? אז בואו נעמיד דברים על דיוקם:
גם אני גדלתי בשנות השמונים, ואפילו לא רחוק מהמקום בו גדל ניסן שור. גם אצלנו לא הכירו את המושג בריאות, כלומר, לא בהקשר של אוכל, וגם אנחנו לא קראנו את האותיות הקטנות על השקיות (חוץ מאשר על נקניקים, שדווקא הם, ולא ממתקים, היו הפרי האסור אצלי בבית, בגלל הניטראטים והניטריטים שההורים שלי ראו כאויבים גמורים). אבל, לא היה לנו משהו מתוק או מלוח ביד. להיפך. היה מדף לממתקים, והוא היה כל כך גבוה, שאחותי ואני נהגנו להמציא כל מיני שיטות כדי להגיע אל מעט הסוכריות וקצת בייגלה שהיו שם לפעמים. עם כל חיבתנו לממתקים, היה ברור וידוע שזה לא בריא, לא לשיניים ולא בכלל. והחינוך שקיבלנו די השתלם - לאחותי ולי (ביחד) יש פחות מעשר סתימות, וכל השיניים שלנו עדיין איתנו.
מה שלא היה ידוע אז, בשנות השמונים, ידוע היטב היום - סוכר ושמן הם לא בריאים. שיניים, לב, כלי דם, כליות, מעיים, מוח, עיניים - כולם עלולים להפגע מצריכה עודפת של ממתקים, חטיפים וג'אנק פוד. את הנזק שנגרם למי שגדל בשנות השמונים כבר קשה לתקן (ועכשיו מגיעות השנים שבהן הוא מתחיל להתבטא), אבל למה לא ללמוד מהניסיון ומהידע הרפואי הקיים, ולמנוע את זה מהדור הבא?
הילד של שור בוכה באמצע הלילה ורוצה ממתקים, כי הוא מכור לסוכר. הוא כבר לא יכול בלי. ילדים שאוכלים ארוחת ערב מזינה שכוללת חלבונים, פחמימות מורכבות ויטמינים וסיבים (כלומר, חביתה, פרוסת לחם מלא עם גבינה וירקות), לא מתעוררים בבעתה וחולמים על עוגיות ובמבה. הם הולכים לישון שבעים, וישנים עד הבוקר, לשמחת הוריהם.
התיאורים של ילדי השכן הבריאותן, שמתנפלים על סוכריה שנפלה במקרה, אכן קורעי לב, אבל נובעים מהקיצוניות שבה חיו. מניעה של כל דבר, לא רק ממתקים, עלולה להביא לחשק עז, במיוחד אם כל הסביבה רואה בהם, לא רק משהו טעים, אלא משהו חשוב - פרס על התנהגות טובה, סימן למקובלות חברתית, ואפילו עמידה על שלך ומרד בהורים. לכן כדאי לא למנוע ובטח לא לאסור, אלא להציב גבולות ברורים, ולדעת באופן ברור גם מתי חורגים מהם ובאיזו מידה.
ניסן שור מגדיר את האנשים שמקפידים על בריאותם ועל בריאות ילדיהם כחולי שליטה. אבל הוא מתבלבל בין שליטה להצבת גבולות. כמו שנלך בביטחון רב יותר על גג שיש לו מעקה מאשר על גג שאין לו, כך גם ילדים מרגישים בטוחים יותר כאשר הם יודעים מה מותר ומה אסור. אסור היא לא מילה גסה. היא מילה שמראה שלאבא ואמא אכפת מהילד שלהם ומהבריאות שלו. זה אולי לא כל כך כייף כרגע, כשממש מתחשק להתייחד עם סוכריה על מקל, אבל בטווח הארוך הרבה יותר משתלם, גם לילד וגם להורים שלו, לקבוע גבולות לאכילת ממתקים. זה לא אומר שצריך להתנזר לגמרי מאכילת ממתקים וחטיפים, אלא שכדאי להחליט, עדיף יחד עם הילד, על סוג הממתקים ומתי לאכול אותם. השיתוף יעזור לילד לעמוד בהחלטה.
שור חושש לאיכות חייהם של הילדים שאוכלים פירות ואגוזי מלך בגני השעשועים, וטוען שהם סובלים. הוא מתבלבל: ילדים שלא מכירים את האפשרות של להאביס את עצמם בממתקים וחטיפים מתוקים ומלוחים עד בחילה, שעושים אותם חסרי סבלנות ומלאי מרץ רגעי, שמחים לעצור לרגע מהמשחק, ללכת למי שמחכה להם על הספסל, ולקחת פסק זמן (כלומר, פרי או אגוז).
החיים מורכבים יותר מאשר מזיק או לא מזיק, גורס שור, ויש פער עצום בין קרקרים בטעם קרטון לבין נחשי גומי בטעם צבע מאכל. החיים הם רצף של אכילת ירקות ופירות, קציצות ושניצל, פסטה, לחם, גבינות וחומוס, וכן, גם כמה ממתקים מדי פעם.אז "הכל במידה", והכי חשוב, לא צריך לדחוף את הראש לתוך קערה ענקית של ממתקים וחטיפים בשביל לחיות, כמו ששור מציע, אפשר גם להנות מדברים שלא קשורים באוכל ומפעולות שאינן אכילה.
ואיך אצלכם? פריכיות או סוכריות? ספרו בתגובות.
ואיך אצלכם? פריכיות או סוכריות? ספרו בתגובות.
