28 באוג׳ 2016

מאמאנט

או איך הפכתי מ"אמא, קחי אותי לחוג" ל"אמא, אפשר לבוא לחוג שלך?"


הרבה נשים שרואות אותי היום לא מאמינות כשאני מספרת להן שבתור ילדה ונערה הייתי די גרועה בהתעמלות. כלומר, לא גמישה, לא רצה מהר, לא קופצת רחוק, וגם לא ממש אוהבת שיעורי ספורט. גם המורה שלי לספורט לא ממש אהב שיעורי ספורט, אז הוא היה מותח רשת באולם (או בחוץ, אם היה יום יפה), נותן לנו כדור, אומר "ח3 נגד ח2" או "הבנים נגד הבנות", והולך לנוח בצד. קראו לזה כדורשת, ובזה דווקא הייתי די טובה. 

לכן לפני כמה שנים, כשקראתי איפשהו שיש ליגת כדורשת לאמהות, שמסודרת לפי בתי ספר, אמרתי לעצמי שאני חייבת גם. בבית הספר של הילדים שלי לא היתה קבוצה, אז התחלתי לברר מה צריך בשביל להקים אחת כזאת. אחרי שנה וחצי של נדנודים והבטחות, בפברואר האחרון, נפתחה קבוצה בבית הספר שלנו. ישר הצטרפו כמה עשרות שחקניות, אז התפצלנו לשתי קבוצות, ואני התנודבתי להיות הקפטנית של אחת מהן. 

אז מה זה מאמאנט?
מאמאנט היא ליגת אימהות בכדורשת, ענף הספורט הנשי הקבוצתי הגדול ביותר בארץ. מאמאנט קיימת בעשרות ישובים ברחבי הארץ, עם מאות קבוצות ואלפי שחקניות, שכולן אמהות. אימונים מתקיימים מדי שבוע במהלך שנת הלימודים, ומשחקים בשיטת ליגה מתקיימים בין נובמבר ליוני.
ומה זה מאמאנט בשבילי? 
קודם כל, זה אחלה כושר גופני. באות, מתאמנות, מעלות דופק, לומדות את עקרונות המשחק, ומשתפרות כל הזמן. 
שנית, זה חיבור מצויין עם נשים מהשכונה שלי, שהופכות להיות חברות עם תחושת קהילה וגיבוש. 
ושלישית, זו דוגמא נהדרת לילדים, שרואים שאמא לא רק מדברת על לעשות ספורט ומסיעה אותם לחוגים, אלא גם עושה בעצמה. 


כן, הילדים שלי באו איתי פעם אחת למשחק (שבו עשינו פדיחות בצורת 21:12 לטובת הקבוצה השניה), ומאז הם מנדנדים לי לבוא איתי לאימונים ולמשחקים. חלומם התגשם בחודש האחרון, שבו התקיימו משחקים בלבד, ובסוף הם אפילו עלו למגרש לכמה דקות, והראו שהתורשה עובדת מצויין (מהאבא). 

מה שכייף בכדורשת זה שכל אחת יכולה לשחק בלי קשר לגובה ולמשקל. צריך בעיקר רוח ספורטיבית ומחוייבות. 

רוצה גם?
אם את מהשכונה שלי, מוזמנת ליצור איתי קשר.
אם את משכונה אחרת בתל אביב או מעיר אחרת מוזמנת להכנס לאתר, לבדוק אם יש מאמאנט בבית הספר של הילדים שלך ולהצטרף.


25 באוג׳ 2016

איך כובשים זיתים?


זו כבר שנה שניה שאנחנו (ובעיקר הילד הגדול שלי) כובשים זיתים. בכל פעם שאני מספרת על הזיתים שלנו, מבקשים ממני "מתכון", אז הנה - מתכון מצולם:

אם תסתכלו סביב, תראו המון עצי זית מסביבכן. החל בעץ הזית בחצר של ההורים שלי (שזיתיו נכבשים על ידי אבא שלי כבר שנים רבות), דרך עצי הזית בשכונה שלי, וכלה בעצי זית שאנחנו פוגשים בטיולים. כל עץ הוא מזן אחר, ובהתאם - גם הזיתים שנקטפים ונכבשים ממנו הם בטעם שונה. 
בשנה שעברה קטפנו את הזיתים בטיול ובגינה הקהילתית. הפעם קטפנו זיתים בטיול בפארק קנדה. קטפנו די הרבה, ועוד נשארו המונים על העץ. רק שתדעו, שהרציניים לא קוטפים. הם מניחים בד על הרצפה, ואז חובטים במקל ארוך בעץ, והזיתים נושרים על הרצפה בקלות. אנחנו מעדיפים מסיק ידני, כי אנחנו לא כאלה רציניים, וקוטפים כמות קטנה יחסית. 
טוב, קטפנו, מה עכשיו? 
עכשיו באים הביתה, חורצים את הזיתים בסכין, ומשרים אותם בקערת מים, כדי שהמרירות תצא מהם יותר בקלות. משרים במשך 3-4 ימים, וכל יום מחליפים את המים. 

סוף סוף הגענו לתהליך הכבישה עצמו:
מעקרים את הצנצנות (זוכרות את היסטרית המזון המקולקל? זה כדי להמנע ממנה) - שופכים מים רותחים לכל צנצנת, ואז מרוקנים אותה (אפשר גם לשים את הצנצנות בתבנית מכוסה בנייר סופג, ולהכניס למשך 10 דקות לתנור שחומם ל- 160 מעלות). גם את המכסים מעקרים באותו אופן.


מסדרים בפנים שכבות של זיתים, ואחד או יותר מהתיבולים הבאים: פלחי לימון (ללא גרעינים), שיני שום, פלפל חריף, עלי פיגם (שקטפנו בגינה הקהילתית).



שופכים מעל את נוזל הכבישה - מים עם מלח (ביחס של כף מלח על כל כוס מים).
אוטמים בממש קצת שמן זית, שיכסה את כל הפתח, סוגרים במכסה, ושמים במקום חשוך וקריר (לא במקרר).

עכשיו מחכים. כמה זמן? לפחות חודש, ואחר כך כמה שרוצים. ככל שתחכו יותר, הזיתים יהיו פחות קשים ופחות מרים, ויותר יזכירו טעם של זיתים קנויים. לאחר הפתיחה, שומרים כמובן בקירור. 
זיתים מהשנה שעברה
איזה מאכלים אתן אוהבות עם זיתים? כתבו בתגובות:

22 באוג׳ 2016

דילמת השפע/ מייקל פולאן

 
כבר כמה שנים שאני אוכלת (ומאכילה את משפחתי) אוכל בריא. זוהי הגדרה סובייקטיבית לחלוטין, כמובן, אבל אני כוללת בה הרבה פירות, ירקות, וגם בשר, גבינות, לחם וקטניות, וקצת שוקולד מריר (בסופי שבוע יש גם עוגה או גלידה). אני מבשלת הרבה ומשתדלת להמעיט ככל האפשר במאכלים מוכנים ומתועשים, ממתקים, חטיפים ומיצים. זו לא אופנה, זוהי דרך חיים, והיא גם הדרך שאליה אני מכוונת את הלקוחות שלי, שמבולבלות מהשפע שעומד בפניהן ומהצורך להחליט החלטות מדי ארוחה. 

מייקל פולאן יצא לבדוק איך אנשים מחליטים החלטות בנוגע לתזונה שלהם, ואיך פעולה פשוטה כמו אכילה הפכה ל"יעד תזונתי" ול"דיאטה" שמושפעת מחרדות ומאופנות. הוא בוחן שאלות כמו האם לצרוך פירות וירקות, ביצים, בשר וחלב מגידולים רגילים או אורגניים? האם יש חשיבות לגידול מקומי לעומת משונע ומיובא? האם יש חשיבות לאכילת תוצרים של חקלאות מאורגנת ומשק חי לעומת ציד ודיג? ואפילו - איך ישן בלילה הצייד, שצד את מזונו?
פולאן עוקב אחרי שרשרות המזון שהוזכרו בשאלות האלה, ופוגש חוואים רגילים ואורגניים, ציידים ולקטים, שעוזרים לו להבין את הדרך שבה עוברים העגל, התירס, הצבי, החסה והפטריה עד שהם מגיעים אל צלחתו.

החלק הראשון של הספר מתמקד בתירס, שמשמש בתפקידים רבים ומשונים במטבח המודרני, ומראה כיצד הפך התירס, שמהווה מרכיב ב- 35 רכיבים מתוך 47 בארוחת מקדונלדס טיפוסית (כולל הבשר), לבעיה תזונתית, סביבתית, כלכלית וחברתית. האם יש אלטרנטיבה או דרך חזרה משגעון התירס שתוקף את העולם? 
החלק השני עוסק בצד השני של החקלאות - שרשרת המזון הטבעית, המבוססת על חקלאות אורגנית וגידולי משק. אלא שבו מתברר שגם חקלאות אורגנית היא תעשייתית לא פחות מזו המכונה "תעשייתית", ושהחלופה הידידותית לבריאות היא גם ידידותית יותר לסביבה ולקהילה. זה קורה כאשר זונחים את השדות עם הגידול היחיד, ועוברים לשדות מרובי גידולים, שבהם משתלב משק החי, ואת התוצרת מוכרים רק בסביבה, כדי לא לבזבז כסף על דלק ולחסוך בזיהום אוויר.  סיפורה של חוות "פוליפייס", שבה כל ענף מבוסס על ענף אחר, הוא החלק המעניין ביותר בספר. 
בחלק השלישי נוטש פולאן את החקלאות בקנה מידה גדול, ועובר לפן אישי יותר - ציד של חיות בר וליקוט של פירות ופטריות. בחלק זה של הספר, שבסופו מתוארת הארוחה שהכין ממצרכים שצד וליקט בעצמו (עם קצת עזרה מידידים), הוא דן בפילוסופיה שעומדת מאחורי השגת המזון באופן עצמאי, בלי תלות במגדלים, משווקים ומשנעים, ובהסתכלות ל(מה שבקרוב יהיה)מזון ישר בעיניים.

הרבה מבעיות הבריאות כיום נובעות מתזונה שמושפעת משינויים במשק החקלאי, שבעצמם מושפעים מהחלטות ממשלה, שכל קשר בינן לבין בריאות והתחשבות בסביבה מקרי בהחלט. מייקל פולאן כתב את הספר כדי להראות את הקשר ההדוק בין חקלאות לבריאות וסביבה, וכדי למקסם את ההנאה מהאכילה המודעת. 

זהו ספר מרתק, מרובה פרטים ומסופר היטב ובהומור. עם זאת, הוא לא קל לקריאה. הנתונים והסיפורים שמובאים בו כל כך מעוררי השתאות, שקשה לקרוא הכל בבת אחת, ודרוש זמן לעכל. פולאן ערך תחקיר מעמיק ואישי מאוד, ומגיש לנו את השאלות שלו יחד עם תשובה - אל תאכלו כל מה שמאכילים אתכם, היו מודעים, בחרו בחוכמה. מומלץ לכל מי שמתעניין במה שנכנס לו לגוף ואיך זה הגיע לשם.

מאנגלית: מירה ברק

18 באוג׳ 2016

אוגוסט בגינה הקהילתית

 
לא סתם קוראים לקיץ "עונת המלפפונים" -הערוגה שלי בגינה הקהילתית הניבה בעיקר מלפפונים (וכמה עגבניות שרי). 


 בתחילת העונה היו גם עלי סלק,עלי סלרי ואפילו שעועית ירוקה וארוכה



אבל לאט לאט התמעטו העלים, ונשארו רק ירקות הקיץ הקלאסיים.


את שאריות התרד הוצאתי, וגזרתי ממנו עלים קטנטנים, שיקשטו סלט או חביתה. בחורף הוא יצמח שוב, עם עלים ענקיים וטעימים.


עץ הרימון כבר פורח, ואפילו צמחו כמה רימונים קטנים. הסתיו מגיע!


בינתיים הילד שלי ואני ממשיכים לבקר בגינה על בסיס כמעט יומי, פעילות מצויינת לאחרי הצהרים חמים בחופש הגדול. אנחנו משקים את מה שנשאר, קוטפים מעט עשבי תיבול מהערוגות המשותפות ומחכים לספטמבר, אז נכין את הערוגה לשתילות הבאות. 


13 באוג׳ 2016

סל-מו-נלה!


זוכרות את רפי גינת מפחיד את הציבור ב"כלבוטק" עם תחקיר החומוס? או שמא היתה זו פרודיה עליו באחת מתוכניות הצחוק? איך שלא יהיה, ההיסטוריה חוזרת (וגם ההיסטריה) - שוב נתגלו סלמונלה וחבריה החיידקים במזון מתועש - סלטים מקוררים, קורנפלקס וצ'יפס. 

מזון מתועש, כולל בתוכו המוני תוספים, שמטרתם לאפשר חיי מדף ארוכים ופיצוי על אובדן הטריות והטעם. אז יש בהם מתחלבים, משמרים, חומרי צבע וטעם וריח, מונעי התגיישות ושאר E.

איך נמנעים מזה? נמנעים מזה! כלומר, מכינים לבד. עכשיו, אני יודעת מה תגידו - אין לי זמן, אין לי כוח... אבל אם אתן מחזיקות כמה חומרי גלם במקרר ובמזווה, כמו ירקות, שמן זית, לימון ותבלינים, אפשר להכין מהם סלטים קטנים וטעימים, בלי להזדקק לקופסאות שמלאות באלף הE-ים. למשל: 

בתמונה העליונה
טחינה - מערבבים 3 כפות טחינה עם מיץ מחצי לימון, עד שמתאחד, מוסיפים מים קרים עד נהיה מרקם נעים. שן שום קצוצה, מלח, פלפל, סומאק, וקצת פטרוזיליה קצוצה.
מלפפונים - מלפון קצוץ, שמיר קצוץ, ג'עלה (תערובת גרעינים), ברוטב שמן זית, לימון, מלח, פלפל.
עגבניות שרי חצויות עם פטרוזיליה, מלח ופלפל
גזר עם נבטי חרדל וקטניות מונבטות (אני קונה אותן, אפשר לבד) ברוטב שמן קנולה, רוטב סויה, 3 טיפות שמן סומסום ו- 1/2 כפית רוטב צ'ילי.


בתמונה התחתונה
צזיקי - יוגורט, מלפפון קצוץ, שמיר קצוץ, שן שום מעוכה, 1/2 כפית שמן זית, מלח ופלפל
עגבניות שרי חצויות עם בזיליקום קצוץ, 1/2 כפית שמן זית, מלח ופלפל
סלט גזר וצנונית מגוררים, נבטי שעועית, בצל ירוק, ברוטב
שמן קנולה, רוטב סויה, 3 טיפות שמן סומסום ו- 1/2 כפית רוטב צ'ילי.
 

עכשיו השוו את הסלטים הפשוטים (והטעימים) האלה עם הקנויים, מבחינת מחיר, ותראו שגם חסכתן הרבה כסף בהכנה ביתית לעומת קניית מוכן.
ואיזה סלטים אתן מכינות בבית? ספרו בתגובות:

11 באוג׳ 2016

יש מדליה!


מה זו מדליה בשבילכם? שאלתי את הילדים הגדולים שלי.
הם ענו "פרס", "תגמול על עבודה קשה", "משהו שאני רוצה להשיג". 


אצלנו בבית ג'ודו הוא לא סתם חוג, אלא מקור לחיזוק, לגאווה, לכושר גופני, לחברים, ולהעצמה אישית ונשית. הילד הגדול שלי התחיל להתאמן בג'ודו לפני 9 שנים, והילדה הצטרפה אליו שנתיים אחר כך. שבתות ארוכות בילינו בתחרויות, ואפילו השתתפנו בעצמנו באימונים. בג'ודו הם לומדים על משמעת ומחוייבות, להכיר את הגבולות שלהם ולמתוח אותם, לנצח ולהתמודד עם כישלונות. משמח אותי לראות כמה זה משפיע על עוד תחומים בחיים שלהם.
 

לכן כולנו עוקבים בעניין אחרי תחרויות הג'ודו באולימפיאדה. הילדים יושבים לידנו ומפרשנים באופן מקצועי ממש, ואנחנו נהנים לראות את הידע שלהם, ואת הכבוד שהם רוחשים לספורטאים שעל המזרון, מעריכים את הקושי ואת ההשקעה. 

וכמובן, אנחנו גאים גאים גאים שירדן ג'רבי זכתה במדלית ארד! אנחנו יודעים כמה זה קשה להיות ספורטאי מקצועני, כמה צריך להשקיע - גופנית, נפשית, כספית וחברתית, והתגמול לא תמיד מגיע. הפעם כן!
ומנקודת מבטי, כאמא לילדה מתבגרת, אני יודעת שירדן ג'רבי (ויעל ארד לפניה) מהווה דוגמא וסמל להמוני ג'ודוקאות קטנות, כמו הילדה שלי. ילדות שגאות בגוף החזק שלהן, ולא מתעניינות בדיאטה וברזון קיצוני כמו של הדוגמניות שהן רואות סביבן. ילדות שרוצות להיות ספורטאיות חזקות, שלא מפחדות להפיל בנים אל המזרון ולרתק אותם אליו. ילדות שמודות בפה מלא שהן רוצות לנצח. 

אלופת בתי הספר היסודיים בתל אביב!
  אז גם אם הילדים שלי לא יזכו בשום מדליה באולימפיאדה, אני יודעת שהם קיבלו המון מעצם ההשתתפות בחוג ג'ודו, וזה כבר שווה מאוד. 



8 באוג׳ 2016

דפי אורז ממולאים בירקות מוקפצים

 אתמול התחשק לי לגוון את ארוחות הערב הרגילות, שמורכבות בדרך כלל מסלט, חביתה, לחם וגבינות. שלפתי חבילה של עלי אורז מרובעים, וקראתי לילד הקטן שלי לבוא לעזור. 


הוא כבר ידע מה התפקיד שלו - להטביל כל אחד מהדפים במים, כדי שיתרכך ויהיה קל לגלגל. 



בינתיים, חתכתי את הפטריות והגזר, והקפצתי אותם יחד עם נבטי שעועית ועלי תרד בווק. כדי שיהיה טעים הוספתי קצת רוטב סויה. 



ואז התחלנו במלאכת ההרכבה - הוא מטביל דף אורז, אני מוציאה ופורשת על מגבת רטובה, מניחה קצת מתערובת הירקות באמצע ומקפלת. 



ככה עד שהמילוי נגמר, בערך 20 עלים, ואז "בואו לאכול!". אפשר גם להכין קעריות עם רוטב סויה ולטבול בהן את העלים לפני הנגיסה.