חשק לאוכל יפני

על צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו / הארוקי מוראקאמי

צקורו טזאקי היה בתיכון אחד מחמישה חברים, שהיו חבורה בלתי נפרדת. לכולם, חוץ ממנו, היה צבע בשם המשפחה, וכך הם כונו, "לבנה", "שחורה", "כחול" ו"אדום". רק טזאקי היה חסר צבע, והוא גם הרגיש קצת בצד. יום אחד, קצת לאחר שהחל טזאקי ללמוד באוניברסיטה בטוקיו, הפסיקו חבריו, שנותרו בעיר הולדתם, לדבר איתו. בהתחלה בהתחמקות משיחות טלפון, ולבסוף אמרו לו בפנים - אל תדבר איתנו. טזאקי נפגע עד עמקי נשמתו, אבל מתקדם הלאה. הוא נהיה מהנדס, ומתחיל לצאת עם נשים. כשחברתו סארה, אומרת לו, שלא תוכל להמשיך במערכת היחסים איתו, אלא אם יפתור את התעלומה בקשר לחברי ילדותו, שגורמת לו לעצב גדול עד כדי פגם אישיותי, טזאקי יוצא להתמודד עם החברים ועם גילוי האמת. המסע יקח אותו בחזרה לעירו, אבל גם מחוץ ליפן, והוא יתמודד עם העבר, עם ההווה ועם הזמן שחלף ביניהם. 

כמו ספרים רבים של מוראקאמי, גם הספר הזה מתחיל בטוויית עולם עם חוקים משלו - האנשים, הצבעים, המנהגים הקבועים של טזאקי, החלומות והסיפורים שאליהם הוא גולש מהשדרה המרכזית של הסיפור. עולם שמעורר סקרנות וציפיה לעוד חווייה רב חושית כמו "קורות הציפור המכנית" או "1Q84". אלא שבזה מסתיים העניין שבו - מהרגע שטזאקי יוצא למסע הבירור עם חבריו, הסיפור הופך לינארי וצפוי. אפילו הסיום, שאינו חד משמעי, שוב, כמו ברבים מספריו של מוראקאמי, אינו מוסיף עניין, אלא רק משאיר את הקוראים תלויים באוויר עם הרגשה שלסופר נמאס מהגיבור ומהקורות אותו.

למרות האמור לעיל, ולמרות שטזאקי עצמו אוכל הרבה המבורגרים ואוכל יפני כמעט שלא מוזכר בספר, לי כן התחשק טעם של אצות, ולכן הכנתי ארוחת ערב עם טעמים יפניים, לליווי הקריאה -
ירקות עטופים בעלי אורז וסלט אצות וואקאמה עם אטריות שעועית.

מיפנית: עינת קופר
לקריאת פרק ראשון לחצו כאן