איך עוברים את הצום בקלות (יחסית)?

כולם מאחלים "צום קל", ובעיני זה איחול מפתיע קצת - מי שרוצה שיהיה לו קל, שלא יצום. אבל יש דרכים להפוך את הצום לפחות מכאיב, לראש ולבטן, ממה שהוא. הנה כמה רעיונות: 

 
1. לפני הצום - התחילו להתכונן כמה ימים קודם, ושתו הרבה מים במשך היומיים שלפני הצום (10 כוסות לפחות ביום).

2. בבוקר הצום, אכלו ארוחת בוקר מאוזנת עם חלבונים ופחמימות.

3. בארוחה מפסקת - אכלו רגוע, ואל תאביסו את עצמכם עד חוסר מקום. אכלו פחמימות מורכבות שמתפרקות לאט, כמו אורז מלא, בורגול מלא או קטניות (רק אם אתם רגילים אליהן, שלא יהפכו את הבטן למערבולת), הוסיפו שומנים בריאים (כמו טחינה או אבוקדו), שגם הם מתפרקים לאט ואל תאכלו חריף ומלוח. לוו את הארוחה במים, ולא ביין או במשקאות ממותקים.

4. תוך כדי הצום - נוחו, או לפחות אל תעשו פעילות גופנית מאומצת (וזה כולל רדיפה אחרי הילדים שרוכבים על האופניים החדשים).

5. אחרי הצום - אכלו פרוסת עוגה או כמה פירות יבשים, ורק אחרי כשעה-שעתיים, אכלו ארוחת ערב שכוללת פחמימות פשוטות שמתפרקות מהר ומחזירות אנרגיה (כמו לחם או פסטה).
 

בהצלחה וגמר חתימה טובה!

בז וניאלה/ מרגרט אטווד

 

השתלות איברים, זרעים מהונדסים גנטית, שניצלים מסויה, טלפון סלולרי שיודע להגיד מה המיקום שלנו בכל רגע - כל אלה הן המצאות שכולנו משתמשים בהן, ושנראות לפעמים כמו מדע בדיוני. ב"בז וניאלה", מרגרט אטווד לוקחת את ההמצאות האלה צעד אחד קדימה, ובוחנת מה יקרה אם האנושות תשמיד את עצמה מרוב המצאות כאלה, וישאר רק בן אדם אחד בעולם. יותר נכון, בן אנוש אחד וחבורת יצורים מהונדסים גנטית.

בן האנוש, המכונה "איש השלג", מספר חלק מהסיפור ודרכו מנסים הקוראים להבין איך קרתה הקטסטרופה הזו, שהשאירה את איש השלג בודד בעולם. הספר נע בין סיפורי העבר שלו ובין תיאורי ההווה, שמהם מתברר איפה איש השלג נמצא כרגע ומה הוא מתכנן לעשות, כדי לצאת מהמצב המייאש שבו הוא נמצא.

בתחילת הספר, הקוראים שרויים בערפל - איך נכחדה האנושות? איך זה שרק המהונדסים ואיש השלג שרדו? מה קרה לבז וניאלה? איך איש השלג יסתדר מעתה והלאה? הזיגזוג בין סיפורי העבר וההווה שופך קצת אור על השאלות האלה, אבל הרבה נשאר סתום, כולל הסוף, שהוא פתוח לגמרי, ומשאיר את הקורא לבחור בין שתי אפשרויות סבירות באותה מידה.

הספר מפליא לתאר את הפיתוחים העתידיים של מה שכבר קורה בעולם אצלנו, בתחומים כמו ביולוגיה ורפואה (מזון מהונדס גנטית, חיות שמגודלות במיוחד לצורך השתלת חלקי חילוף בבני אדם, השבחה גנטית של חיות ושיבוטים), סביבה (המסת קרחונים, המלחת מים מתוקים ומידבור), חברה (פערים חברתיים שיוצרים מעמדות של שליטים ומספקי שירותים, השתלטות תאגידים כלכליים על תחומים רבים תוך התעלמות משאלות אתיות ומוסריות) ותקשורת (הוצאות להורג ופורנוגרפיה משודרות בטלוויזיה).

התיאורים מפחידים ממש, כי נדמה שהפיתוחים האלה הם ממש בלתי נמנעים. חלק מההמצאות נראות המצאתיות לגמרי, ("כלבזבים" - שיבוט של כלב וזאב, למטרות שמירה והתקפה; "גושעוף ננסי" - עופות שמורכבים רק מפולקע, שזה החלק שאנשים הכי אוהבים לאכול). אבל מתחת לצחוקים, מתגנב לו החשש האיום, שאנחנו כבר ממש בדרך לשם. הרי במקפיא שלנו יש שניצל תירס בצורת דינוזאור, לא?

המתח האמיתי נוצר לא מקריאת קורותיו העכשוויות של איש השלג, והשאלה מה יקרה איתו בעולם שבו נשאר רק הוא בן האנוש היחידי, אלא מהתהיה, האם מה שאטווד מתארת יכול באמת להתרחש.

זהו ספר מטריד, דווקא משום שהמדע הבדיוני שבו אינו "קשה", ואינו מספר על חלליות וחיזרים. דווקא הרעיונות שנשמעים מוכרים כל כך, ועם זאת זרים, הם שיוצרים את תחושת האימה.

בסך הכל, העלילה פשטנית למדי ולעיתים סתומה ולא מספיק מפותחת, כמו בחלקים שמספרים על אמו של איש השלג. הדמויות העיקריות האחרות - בז, ניאלה ואביו של איש השלג - אינן מעוררות הזדהות או הבנה למניעיהן ומעשיהן, ובעצם איש השלג הוא הדמות היחידה המפותחת בספר הזה.

למרות המגרעות האלה, ובגלל כל השאר, זה ספר שווה קריאה, לא רק למתנגדי גלובליזציה וחובבי מיחזור.

הרשימה שלי

סוף סוף ובאיחור אלגנטי הצטרפתי גם אני לקוראי "הרשימה" של יובל אברמוביץ. כחובבת רשימות ותיקה, אני יודעת שזה בעצם הדבר היחיד שמניע אותי לפעולה (אחרת אני פשוט שורצת בפייסבוק כל היום). אבל רשימת חלומות אמיתית, כזו שמהווה התחייבות וצעד ראשון בדרך להגשמתה, לא כתבתי עד היום.
בכל הנשים שאני פוגשת במסגרת עבודתי, כמאמנת ומנחת קבוצות לאורח חיים בריא, אני מפצירה לערוך רשימה כזו, והן נמנעות, בעזרת תירוצים יצירתיים כמו "לא צריכה לכתוב, הכל בראש", "אני יודעת בדיוק מה אני רוצה" ו"אין לי כרגע עט". אז אני מכירה את כל התירוצים, ובספר מוסבר בדיוק איך להתגבר עליהם (בדרך הפשוטה האהובה עלי - פשוט להתחיל ולעשות), אז הנה התחלתי - עטפתי מחברת, יש לי עט, וכתבתי לי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות השנה. 

אבל כתיבת הרשימה היא רק הצעד הראשון בהגשמת החלומות. הצעד הבא הוא לצעוק אותם ככה שכל מי שיכול לעזור, ישמע את הצעקה, וירצה לעזור. 

אז בהמשך עוד אפרסם את החלומות, כדי שתראו שאני לא רק מדברת לעצמי בלב, ואבקש עזרה בהגשמתם. 

ראש השנה ועשרת הימים הבאים הם זמן מעולה לחשבון נפש - מה השגנו השנה ומה נרצה להשיג בשנה הקרובה ובכלל. הרשימה מתכתבת היטב עם אחד היסודות בגישה שלי לאורח חיים בריא - תכנון. תכנון נכון עוזר להגשים את המטרה, בתנאי שיודעים מה רוצים להשיג ואיזה משאבים צריך להקדיש. אז הנה דרך מצויינת לחשוב קדימה והלאה - מה הייתן רוצות להשיג השנה? מה החלום שלכן?

כתבו לי בתגובות, ומבטיחה לעזור במה שאוכל:

שוב לא הייתם צריכים

נכון אתן תמיד מאחלות "שנה טובה ומתוקה", אבל מביאות ואזה? אז אחרי שבחגים הקודמים המלצתי על שלל מאכלים להביא כמתנה, הפעם אני ממליצה על מאכלים מתוקים. כל המאכלים הם מתוצרת עסקים קטנים, ולמרות שמשלמים עבורם מחיר מלא, יש בזה סוג של תרומה לקהילה - תמיכה בעסק קטן, לפעמים של של אישה אחת או (איש אחד), שמתפרנסת מיגיע כפיה ומרעיונותיה - וזה חשוב לא פחות מלהביא משהו עם פתק החלפה. 

 1. מארזי מתוקים בריאים של אסנת זילברמן בן משה

אסנת מכינה ממתקים טעימים מפירות, פירות יבשים, אגוזים וחומרי גלם טבעיים, ולכבוד החגים הכינה מארזים של הממתקים שלה ומארזים להכנה עצמית. לדוגמא, מארז אישי להכנת כדורי סופר פודס, שכולל מוצרים ומתכון (95 ש"ח), מארז אישי להכנת שוקולד טבעי שכולל מוצרים, מתכון ותבנית לפרלינים ( 155 ש"ח) ומארז שכולל גרנולה טבעית, כדורי סופר פודס ותמרים אורגניים (87 ש"ח), ואפשר גם לפנק בשובר לסדנת מתוקים בריאים בשווי 280 ש"ח. להשיג אצל אסנת 050-6792490 תזונה בתבונה

 

 

2. גרנולה, עוגיות וליקר שוקולד של Sweet Twins

אורלין שואשי מבית Sweet Twins מרכיבה מארזים של פרלינים משוקולד בצורות שונות ובגדלים שונים, ואפשר גם לערוך סדנאות שוקולד ואפיה. בנוסף היא מייצרת גם מוצרים נוספים במחירים שווים לכל כיס - ליקר שוקולד (35 ש"ח), גרנולה (25 ש"ח) ותערובת גרעינים (25 ש"ח).להשיג אצל אורלין 052-8080677 

3. ממרחים וקמחים של ארץ השקד

מחפשות מתנה לטבעונים או לנמנעים מגלוטן? מצאתן! כל המוצרים של ארץ השקד - גבינות, חלב, ממרחים וקמחים - עשויים משקדים, ללא סוכר, ללא צבעי מאכל וללא חלב וגלוטן. יש ממרחים עם פסטו ועם גוג'י ברי, ואפשר להשיג במגוון חנויות באיזור מרכז או ליצור קשר דרך הדף בפייסבוק

4. הלחמים של רונה קמחי

עם שם כזה, ברור שרונה לא יכלה לבחור עיסוק אחר... רונה אופה לחמים מיוחדים ללא קמח וללא סוכר, בטעמים מסקרנים - לחם טחינה, לחם קשיו, לחם שקדים, ולחם חמאת אגוזים. להשיג אצל רונה   052-6773756

5. הריבות של נתי שפריר בלזק

כבר מלקרוא את השמות של הריבות מתעוררת הרגשה של חג - ריבת ענבים וגרניום, ריבת שזיפים וג'ינג'ר, ריבת אגסים ביין אדום וריבת תפוחים בדבש. נתי מוסיף להן זיתים ועוגת דבש ומחיר כל מארז ב- 130 ש"ח. להשיג אצל נתי

תכנון ארוחה משפחתית

הערב יורד, הילדים חוזרים מהחוגים או שנמאס להם לשבת מול המסכים, הרעב מדגדג כבר את הבטן מבפנים, ואין מנוס - צריך להכין ארוחת ערב. להוציא את המצרכים, להכין מהם משהו אכיל, לקרוא לכולם לשולחן, לאכול מהר ולחזור לעיסוקים הקודמים. מוכר? 

אז זהו, שזה לא חייב להראות ככה. אבל בשביל שארוחות הערב יהיו מהנות ולא מטלה שרק רוצים להפטר ממנה (ולכן לפעמים באמת נפטרים ממנה, וכל אחד לוקח לעצמו משהו מהמקרר), צריך לתכנן אותן מראש.
 

בואו נדבר קצת על תכנון - 

תכנון עוזר לכל בני המשפחה לשלב את ארוחת הערב בסדר היום העמוס שלהם. ההתארגנות סביב הארוחה הופכת לפחות ספונטנית, כך שאפשר להכין בניחותא, בלי לחץ ובלי פתרונות "קסם" של מזון מוכן וקפוא. כשנתכנן, לא ניתן לרעב להכתיב לנו מה לאכול, ונוכל לשלוט יותר באכילה. התכנון מאפשר לבני הבית לדעת מתי מכינים את הארוחה, מי מכין אותה, מי אחראי על מה בשלבי ההכנה, מה אוכלים ובעיקר - מתי מתיישבים סוף סוף ליד השולחן :-) .

איך עושים את זה נכון? 6 רעיונות לתכנון ארוחה משפחתית מופיעים בכתבה שלי שהתפרסמה ב- ynet, בצירוף מתכון קל עם טוויסט מעניין. לקריאה לחצו כאן.

שנת הבשרים שלי/ רות ל' אוזקי

ג`יין טאקאגי ליטל מפיקה סדרת טלוויזיה, במימון חברה אמריקאית ליצור ושיווק בשר. הסדרה מיועדת לקהל היפני, ומטרתה - להעלות את מכירות הבשר האמריקאי ביפן. תפקידה של ג`יין הוא למצוא משפחות "כל אמריקאיות" עם מתכוני בקר מיוחדים ומשובחים, שישתתפו בתוכנית ויהוו דוגמא מעוררת תאבון. 

ג`יין, בת לאב אמריקאי ואם יפנית (ממש כמו הסופרת), היא אינדיבידואליסטית צינית שרגילה לחיות בשני עולמות, ולא להרגיש בבית באף אחד מהם. היא נמשכת דווקא לאחר ולשונה. המשפחות שהיא מוצאת ומצלמת אינן בלונדיניות עם 2 ילדים וכלב (אלא שחורות, מקסיקניות, עם ילדים מאומצים או נכים ולסביות צמחוניות), והן גם לא אוכלות סטייקים (אלא חזיר, טלה וחלקים לא כל כך משובחים של הפרה). 

המפיקים לא מרוצים מהבחירות האלה, וג`יין מתעמתת איתם ועם הנציג היפני של חברת הפרסום. במהלך העבודה על הסדרה ג`יין לומדת מה עובר על הבשר עד שהוא מגיע לצלחת, ואיך זה משפיע על האנושות בכלל ועל האנשים הקרובים לה בפרט, ויוצאת למאבק מצפוני.

בינתיים בצד השני של האוקיינוס מתבררת השפעתה של התוכנית על עקרת בית יפנית אחת. נציג של חברת הפרסום מכריח את אשתו אקיקו לבשל לו אך ורק ארוחות מלאות בשר, ולזנוח את האוכל היפני העדין והבריא. בכל פעם שהיא חורגת מהנוהג החדש, הוא מכה אותה נמרצות עד כדי גרימת נזק משמעותי. אבל אקיקו שואבת השראה מעוצמתן של הנשים האמריקאיות המוצגות בתוכנית, ולא נשארת חייבת.  

הספר מתחיל בשקט יחסי - סיפוריהן של המשפחות  נוגעים ללב ומספקים הצצה לחייהם של אנשים "אמיתיים", לא כאלה שבדרך כלל רואים בסדרות טלוויזיה אמריקאיות. סופו של הספר בתרועה רמה - הגילויים של ג`יין על תעשיית הבשר, העימותים והפרסום, כולל תיאורים מפורטים של בית מטבחיים מבפנים. בעידודה ועזרתה של ג`יין, אקיקו לוקחת אחריות על חייה.

למרות מלחמת התרבות, מלחמת המינים והמאבק התמידי בין בעלי הכוח לחלשים המשתמעים מהספר, הוא אינו מניפסט חד מימדי נגד אמריקה, גברים ותעשיית הבשר. זהו ספר מצויין עם עלילה מרתקת ודמויות מלאות אופי, אשר מעלה נקודות למחשבה והוא בעיקר מלא הומור ונוגע ללב.

מומלץ בחום, לא רק לצמחונים, אלא לכל מי שסקרן לגבי מה שנכנס לו לגוף.

מאנגלית: אלינוער ברגר

לקריאת פרק ראשון לחצו כאן

פוקה לארוחת עשר

 אם היו אומרים לכן, שהילדים שלכן יאכלו אורז, אצות, עגבניות, גזר ואדממה לארוחת עשר, הייתן מאמינות? אפילו אני, שילדי רגילים לאכול ירקות ומנשנשים אדממה בתור חטיף, וגם סושי לא זר להם, הייתי סקפטית. 

אבל כשראיתי את ההצעה של ניבה קרן אור גולדצווייג, מחברת הלהיט "בתוך הקופסה - ספר בנטו", להכין קופסת אוכל בכיכובה של  הדמות המצויירת "פוקה", לא יכולתי לעמוד בפיתוי. 

איך עושים את זה? קודם כל מסתכלים בסרטון, אחר מדפיסים את התמונה (על דף בגודל A4), ועובדים לפי ההוראות. הפעם הראשונה (אתמול באישון ליל)  לקחה כמעט חצי שעה (לא כולל בישול האורז, שנעשה אחר הצהרים). הפעם השניה (הערב) - הרבה פחות (וגם נשאר אורז...). המצע הוא אדממה חלוטה קלות במיקרו, לצידה פרחים מגזר ורוטב סויה בצנצנת (עם מכסה ורוד).

בסוף מצלמים ומשוויצים לכל האמהות האחרות בקבוצת הווצאפ של כיתה :)

(הילדה אכלה הכל, וגם נתנה קוקיה אחת לחברה שביקשה לטעום את ה"סושי")

מאמאנט

או איך הפכתי מ"אמא, קחי אותי לחוג" ל"אמא, אפשר לבוא לחוג שלך?"

הרבה נשים שרואות אותי היום לא מאמינות כשאני מספרת להן שבתור ילדה ונערה הייתי די גרועה בהתעמלות. כלומר, לא גמישה, לא רצה מהר, לא קופצת רחוק, וגם לא ממש אוהבת שיעורי ספורט. גם המורה שלי לספורט לא ממש אהב שיעורי ספורט, אז הוא היה מותח רשת באולם (או בחוץ, אם היה יום יפה), נותן לנו כדור, אומר "ח3 נגד ח2" או "הבנים נגד הבנות", והולך לנוח בצד. קראו לזה כדורשת, ובזה דווקא הייתי די טובה. 

לכן לפני כמה שנים, כשקראתי איפשהו שיש ליגת כדורשת לאמהות, שמסודרת לפי בתי ספר, אמרתי לעצמי שאני חייבת גם. בבית הספר של הילדים שלי לא היתה קבוצה, אז התחלתי לברר מה צריך בשביל להקים אחת כזאת. אחרי שנה וחצי של נדנודים והבטחות, בפברואר האחרון, נפתחה קבוצה בבית הספר שלנו. ישר הצטרפו כמה עשרות שחקניות, אז התפצלנו לשתי קבוצות, ואני התנודבתי להיות הקפטנית של אחת מהן. 

אז מה זה מאמאנט?

מאמאנט היא ליגת אימהות בכדורשת, ענף הספורט הנשי הקבוצתי הגדול ביותר בארץ. מאמאנט קיימת בעשרות ישובים ברחבי הארץ, עם מאות קבוצות ואלפי שחקניות, שכולן אמהות. אימונים מתקיימים מדי שבוע במהלך שנת הלימודים, ומשחקים בשיטת ליגה מתקיימים בין נובמבר ליוני.

ומה זה מאמאנט בשבילי? 

קודם כל, זה אחלה כושר גופני. באות, מתאמנות, מעלות דופק, לומדות את עקרונות המשחק, ומשתפרות כל הזמן. 

שנית, זה חיבור מצויין עם נשים מהשכונה שלי, שהופכות להיות חברות עם תחושת קהילה וגיבוש. 

ושלישית, זו דוגמא נהדרת לילדים, שרואים שאמא לא רק מדברת על לעשות ספורט ומסיעה אותם לחוגים, אלא גם עושה בעצמה. 

כן, הילדים שלי באו איתי פעם אחת למשחק (שבו עשינו פדיחות בצורת 21:12 לטובת הקבוצה השניה), ומאז הם מנדנדים לי לבוא איתי לאימונים ולמשחקים. חלומם התגשם בחודש האחרון, שבו התקיימו משחקים בלבד, ובסוף הם אפילו עלו למגרש לכמה דקות, והראו שהתורשה עובדת מצויין (מהאבא). 

מה שכייף בכדורשת זה שכל אחת יכולה לשחק בלי קשר לגובה ולמשקל. צריך בעיקר רוח ספורטיבית ומחוייבות. 

רוצה גם?

אם את מהשכונה שלי, מוזמנת ליצור איתי קשר.
אם את משכונה אחרת בתל אביב או מעיר אחרת מוזמנת להכנס לאתר, לבדוק אם יש מאמאנט בבית הספר של הילדים שלך ולהצטרף.

איך כובשים זיתים?

זו כבר שנה שניה שאנחנו (ובעיקר הילד הגדול שלי) כובשים זיתים. בכל פעם שאני מספרת על הזיתים שלנו, מבקשים ממני "מתכון", אז הנה - מתכון מצולם:

אם תסתכלו סביב, תראו המון עצי זית מסביבכן. החל בעץ הזית בחצר של ההורים שלי (שזיתיו נכבשים על ידי אבא שלי כבר שנים רבות), דרך עצי הזית בשכונה שלי, וכלה בעצי זית שאנחנו פוגשים בטיולים. כל עץ הוא מזן אחר, ובהתאם - גם הזיתים שנקטפים ונכבשים ממנו הם בטעם שונה. 

בשנה שעברה קטפנו את הזיתים בטיול ובגינה הקהילתית. הפעם קטפנו זיתים בטיול בפארק קנדה. קטפנו די הרבה, ועוד נשארו המונים על העץ. רק שתדעו, שהרציניים לא קוטפים. הם מניחים בד על הרצפה, ואז חובטים במקל ארוך בעץ, והזיתים נושרים על הרצפה בקלות. אנחנו מעדיפים מסיק ידני, כי אנחנו לא כאלה רציניים, וקוטפים כמות קטנה יחסית. 
טוב, קטפנו, מה עכשיו? 

עכשיו באים הביתה, חורצים את הזיתים בסכין, ומשרים אותם בקערת מים, כדי שהמרירות תצא מהם יותר בקלות. משרים במשך 3-4 ימים, וכל יום מחליפים את המים. 

סוף סוף הגענו לתהליך הכבישה עצמו:

מעקרים את הצנצנות (זוכרות את היסטרית המזון המקולקל? זה כדי להמנע ממנה) - שופכים מים רותחים לכל צנצנת, ואז מרוקנים אותה (אפשר גם לשים את הצנצנות בתבנית מכוסה בנייר סופג, ולהכניס למשך 10 דקות לתנור שחומם ל- 160 מעלות). גם את המכסים מעקרים באותו אופן.

מסדרים בפנים שכבות של זיתים, ואחד או יותר מהתיבולים הבאים: פלחי לימון (ללא גרעינים), שיני שום, פלפל חריף, עלי פיגם (שקטפנו בגינה הקהילתית).

שופכים מעל את נוזל הכבישה - מים עם מלח (ביחס של כף מלח על כל כוס מים).
אוטמים בממש קצת שמן זית, שיכסה את כל הפתח, סוגרים במכסה, ושמים במקום חשוך וקריר (לא במקרר).

עכשיו מחכים. כמה זמן? לפחות חודש, ואחר כך כמה שרוצים. ככל שתחכו יותר, הזיתים יהיו פחות קשים ופחות מרים, ויותר יזכירו טעם של זיתים קנויים. לאחר הפתיחה, שומרים כמובן בקירור. 

זיתים מהשנה שעברה

איזה מאכלים אתן אוהבות עם זיתים? כתבו בתגובות:

דילמת השפע/ מייקל פולאן

 

כבר כמה שנים שאני אוכלת (ומאכילה את משפחתי) אוכל בריא. זוהי הגדרה סובייקטיבית לחלוטין, כמובן, אבל אני כוללת בה הרבה פירות, ירקות, וגם בשר, גבינות, לחם וקטניות, וקצת שוקולד מריר (בסופי שבוע יש גם עוגה או גלידה). אני מבשלת הרבה ומשתדלת להמעיט ככל האפשר במאכלים מוכנים ומתועשים, ממתקים, חטיפים ומיצים. זו לא אופנה, זוהי דרך חיים, והיא גם הדרך שאליה אני מכוונת את הלקוחות שלי, שמבולבלות מהשפע שעומד בפניהן ומהצורך להחליט החלטות מדי ארוחה. 

מייקל פולאן יצא לבדוק איך אנשים מחליטים החלטות בנוגע לתזונה שלהם, ואיך פעולה פשוטה כמו אכילה הפכה ל"יעד תזונתי" ול"דיאטה" שמושפעת מחרדות ומאופנות. הוא בוחן שאלות כמו האם לצרוך פירות וירקות, ביצים, בשר וחלב מגידולים רגילים או אורגניים? האם יש חשיבות לגידול מקומי לעומת משונע ומיובא? האם יש חשיבות לאכילת תוצרים של חקלאות מאורגנת ומשק חי לעומת ציד ודיג? ואפילו - איך ישן בלילה הצייד, שצד את מזונו?

פולאן עוקב אחרי שרשרות המזון שהוזכרו בשאלות האלה, ופוגש חוואים רגילים ואורגניים, ציידים ולקטים, שעוזרים לו להבין את הדרך שבה עוברים העגל, התירס, הצבי, החסה והפטריה עד שהם מגיעים אל צלחתו.

החלק הראשון של הספר מתמקד בתירס, שמשמש בתפקידים רבים ומשונים במטבח המודרני, ומראה כיצד הפך התירס, שמהווה מרכיב ב- 35 רכיבים מתוך 47 בארוחת מקדונלדס טיפוסית (כולל הבשר), לבעיה תזונתית, סביבתית, כלכלית וחברתית. האם יש אלטרנטיבה או דרך חזרה משגעון התירס שתוקף את העולם? 

החלק השני עוסק בצד השני של החקלאות - שרשרת המזון הטבעית, המבוססת על חקלאות אורגנית וגידולי משק. אלא שבו מתברר שגם חקלאות אורגנית היא תעשייתית לא פחות מזו המכונה "תעשייתית", ושהחלופה הידידותית לבריאות היא גם ידידותית יותר לסביבה ולקהילה. זה קורה כאשר זונחים את השדות עם הגידול היחיד, ועוברים לשדות מרובי גידולים, שבהם משתלב משק החי, ואת התוצרת מוכרים רק בסביבה, כדי לא לבזבז כסף על דלק ולחסוך בזיהום אוויר.  סיפורה של חוות "פוליפייס", שבה כל ענף מבוסס על ענף אחר, הוא החלק המעניין ביותר בספר. 

בחלק השלישי נוטש פולאן את החקלאות בקנה מידה גדול, ועובר לפן אישי יותר - ציד של חיות בר וליקוט של פירות ופטריות. בחלק זה של הספר, שבסופו מתוארת הארוחה שהכין ממצרכים שצד וליקט בעצמו (עם קצת עזרה מידידים), הוא דן בפילוסופיה שעומדת מאחורי השגת המזון באופן עצמאי, בלי תלות במגדלים, משווקים ומשנעים, ובהסתכלות ל(מה שבקרוב יהיה)מזון ישר בעיניים.

הרבה מבעיות הבריאות כיום נובעות מתזונה שמושפעת משינויים במשק החקלאי, שבעצמם מושפעים מהחלטות ממשלה, שכל קשר בינן לבין בריאות והתחשבות בסביבה מקרי בהחלט. מייקל פולאן כתב את הספר כדי להראות את הקשר ההדוק בין חקלאות לבריאות וסביבה, וכדי למקסם את ההנאה מהאכילה המודעת. 

זהו ספר מרתק, מרובה פרטים ומסופר היטב ובהומור. עם זאת, הוא לא קל לקריאה. הנתונים והסיפורים שמובאים בו כל כך מעוררי השתאות, שקשה לקרוא הכל בבת אחת, ודרוש זמן לעכל. פולאן ערך תחקיר מעמיק ואישי מאוד, ומגיש לנו את השאלות שלו יחד עם תשובה - אל תאכלו כל מה שמאכילים אתכם, היו מודעים, בחרו בחוכמה. מומלץ לכל מי שמתעניין במה שנכנס לו לגוף ואיך זה הגיע לשם.

מאנגלית: מירה ברק